ערב טוב, מכובדיי, ואם יורשה לי לומר, "תל חי!" לכבוד הוא לי לתת את ההרצאה השנתית לזכרו של זאב ז'בוטינסקי. אתם יכולים לתאר לעצמכם, גבירותיי ורבותיי, שאמי התרגשה לא פחות ממני, ואולי יותר, כששמעה על כך, שאני עומד לתת את ההרצאה לזכרו של ראש בית"ר, שהרי בעבורה – מי שכילדה בת עשר, או אחת-עשרה, חצתה את תל-אביב, כדי לשמוע אותו בשני נאומים – אולי מהאחרונים, שנשא בארץ. עבורה, העובדה, שבנה נושא הרצאה כזאת היום, בעלת משמעות סמלית גדולה. אני מבקש להקדיש את ההרצאה לכבודה של אמי, צילה עמידרור. * אין ספק, זאב ז'בוטינסקי היה אדם רנסאנסי. יצירתו השתרעה מהגות פילוסופית ועד כתיבת רומאנים ומאמרים לעיתונות, וכמובן – שירה ותרגום. תרגומו ל"העורב" של אדגר אלן פו מהווה דוגמה קלאסית לתרגום שירה ברמה גבוהה ביותר. הוא היה נואם מוכשר ובעל כישרון יוצא דופן לרכישת שפות. לא רק איש ההגות והספר היה ז'בוטינסקי, אלא גם איש המעשה. הוא הקים את הגדודים העבריים. לפני כן, תרם, לצדו של יוסף טרומפלדור, להקמת גדוד נהגי הפרדות; הוא הקים (ביוזמתו של פנחס רוטנברג) את ארגון "ההגנה" בשנת 1919 ואת תנועת בית"ר כמה שנים לאחר מכן (לפי חוברת, שהוציאה נציבות בית"ר בארץ-ישראל בשנת תרצ"ד היא 1934 – התנועה נוסדה בשנת 1923 בריגה, לאטוויה, ביוזמתם העצמית של בחורים מקומיים אחדים. הכוונה היא לארגון נוער, שבראשו עמד אהרון צבי פרופס, שנחשב בצדק לבית"רי הראשון). ז'בוטינסקי היה איש של מימוש ולא רק בעל כושר ניתוח ואיש חזון. כשאמי דיברה אתי על ז'בוטינסקי השבוע, היא הדגישה, שבניגוד לרבים, ז'בוטינסקי לא רק כתב וארגן, אלא גם עשה בפועל את שהטיף לו. הדוגמה שלה הייתה היותו קצין ולוחם בגדודים העבריים, ואין זאת הדוגמה היחידה. לקיחת האחריות כאשר לא היה ברור מי האחראי להגנת ירושלים ולנשק, שלכאורה היה בלתי חוקי במאורעות 1920, היא דוגמה לא פחות מובהקת. זאת מנהיגות, שאינה עוסקת רק בדיבורים, אלא גם במעשים; מנהיגות, שלא רק מורה את הדרך, אלא גם פורצת אותה בעצמה; מנהיגות, היודעת לשלוח אנשים, אך בה בעת נמצאת בעצמה באותה הדרך – היא המנהיגות האמיתית, מנהיגות של דוגמה אישית. * עם כל ההערכה למנהיגותו של ז'בוטינסקי, לעשייתו ולכתיבתו, אני מבקש להתייחס כאן והיום לתפיסת עולמו. אני מבקש לשאול האם דעותיו, בשלושה תחומים, עדיין רלוונטיות לחיינו במדינת ישראל העצמאית, 68 שנים לאחר מותו מהן שישים שנות עצמאות של מדינת היהודים, שעבורה לחם רוב חייו? האם היו דעותיו חזונות הנכונים רק לזמנם, ואין בהם ממש לאחר תקופה כה ארוכה, או שעמדו בשיני הזמן ובשינויים העצומים שהתחוללו מאז, לחיוב ולשלילה, מנקודת מבט של העם היהודי? ברזל, מלך וצחוק ככל שניתן לשפוט מרחוק, ז'בוטינסקי היה בעל הבנה עמוקה של הוויות העולם המדיני. לכן, אין להתפלא, שכאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, הבין, כי נקרתה ההזדמנות בפני התנועה הציונית בשני מובנים: א' – לקחת חלק במלחמה במטרה לדרוש את הזכויות, המגיעות לעם היהודי, על בסיס השתתפותו במלחמה בצד המנצח. ב' – ללמד בני יהודה קשת. קרי לנצל את השתתפות היהודים במלחמה על מנת לחנך דור של לוחמים, במסגרת יהודית ולא כבודדים. בלשונו של ז'בוטינסקי עצמו באוטוביוגרפיה שלו: "בין לילה אחד שיניתי את דעתי ועמדתי הקודמת תכלית השינוי מאל"ף עד תי"ו [והוא מדבר על אוקטובר 1914, בערך, כשתורכיה נכנסה למלחמה לצד גרמניה] ... הכול מחיתי ומחקתי מלבד העיקר: גורלנו תלוי בשחרור ארץ-ישראל מתחת השלטון התורכי, ובשחרור הזה צריכים אנו להשתתף בתור יחידה צבאית עברית". לא כל אנשי הממסד הציוני חשבו כך, אך ז'בוטינסקי היה בטוח בדרכו. זה היה הבסיס הכפול למאמציו להקים את גדוד נהגי הפרדות – שהיו קצרים מאוד מבחינת ז'בוטינסקי, בעיקר משום שלא היה זה גדוד לוחם, והכוונה הייתה מלכתחילה להפעילו בחזית הדרדנלים ולא בארץ-ישראל. לכן, פעל ז'בוטינסקי להקמת הגדודים העבריים, שהשתתפו במלחמה בארץ-ישראל ככוח לוחם של ממש (דרך אגב, ז'בוטינסקי הודה, שטעה, וטרומפלדור צדק בוויכוח על גדוד נהגי הפרדות. במצבת הזיכרון ליחידות הלוחמות בגליפולי שבתורכיה מוזכר הכוח היהודי הראשון, שלחם ככוח יהודי מאז חורבן הבית, ושמו, "הגדוד הציוני של נהגי הפרדות"). בחמישה במאי 1915 הוא הגיש לראש אגף השלישות בצבא הוד מלכותו תזכיר (בצרפתית) להקמת הגדודים העבריים. ז'בוטינסקי עצמו התנדב לגדוד הראשון, ואף לקח חלק כמפקד ולוחם בכמה התנגשויות. אם כי בזיכרונותיו הוא מודה, שזאת הייתה התנדבות לא הגיונית ולא נכונה, מבחינת הצורך להמשיך ולהשפיע. זו, בעיניי, הוכחה לאופי יוצא מן הכלל. הוא גם היה, ככל הנראה, מפקד מוכשר, אמיץ ונערץ. אם רוצה מישהו להבין עד כמה עמוקה הייתה התפיסה של ז'בוטינסקי בדבר הצורך בצבא עברי, או במונחי הימים ההם, "הלגיון" – יילך לצוואתו של שמשון, שם הוא מנסח את הדברים החשובים באמת כמורשתו הלאומית, כשהוא עיוור, בודד, כלי משחק ושעשוע בשולי החברה הפלשתית, ונשכח מבני עמו. שני הדברים החשובים ביותר, לפי תפיסת עולמו, לעם ישראל, ואני מצטט מהתרגום הישן של ברוך קרופניק: - עלי ללכת – אמר חרמש ... - האם תצווני להגיד דבר בשמך? שמשון הרהר ואחר אמר בנחת: - שני דברים אמור להם בשמי. הדבר הראשון הוא: ברזל. יקבצו ברזל. יתנו בברזל את כל אשר להם: כספם וחיטתם, שמנם ויינם ועדריהם, נשיהם ובנותיהם. הכול יוּתן בברזל. אין יקר מברזל. התגידה? - אגד אגידה, יבינו את זאת. - השנית לא יבינו, אבל עליהם למהר ולהבין זאת. הדבר השני הוא: מלך. אמור נא זאת לדן, לבנימין, ליהודה, לאפרים: מלך! האחד ייתן להם אות ואלפי איש ירימו ידם. ככה יעשו הפלשתים ועל כן ימשלו בכנען. אמור נא מצרעה ועד חברון ושכם והלאה עד עין דור וליש: מלך! - אגד אגיד - אמר חרמש. - לך לך – אמר שמשון. חרמש החזיק בידו והתחיל מנשקה, ובקול רועד שאל: - את שני הדברים האלה אגיד בשמך לעם, אולם האם לא תגיד מאומה לנו, לאנשי שלומנו, לנו ולבנינו? ... נטל את ידו והשיב [שמשון] כשפניו מוסבים הצדה: - אין מאומה. ז'בוטינסקי הבין, כי במצבו של עם ישראל עליו לעשות את הצעדים הנחוצים, כדי שתהיה לו מדינה עם צבא של ממש. שלושה דברים הם הבסיס, שעליו תיכון מדינה, ועליהם מבוסס צבא: נשק, שרשרת פיקוד ומשמעת. זאת הצוואה של שמשון. זאת תמצית העשייה החיונית, אליבא דז'בוטינסקי, לאומה, הבונה עצמה מיחידים מפוזרים, מפוחדים וללא שום סממני ריבונות ועצמאות. את זה, הבין ז'בוטינסקי, חייבים היהודים לעשות לאחר אלפיים שנות גלות, כשהם חסרים ידע, מודעות, מסורת ואפילו הבנה של הצרכים הבסיסיים הללו. על כן, העמידם ז'בוטינסקי במרכז תפיסת עולמו – בשימו את הדברים בפי שמשון, וכאשר הקים את תנועת בית"ר, כבסיס לצבא היהודי שבדרך, אחרי האכזבה מפירוק הגדודים העבריים, שבעיניו זאת הייתה אחת מהסיבות להקימם מלכתחילה. זאת הסיבה להקמת בית-ספר לימאים בצ'יוויטיה-וֶקיה שבאיטליה בשנת 1934, ולפני כן – להשקתה של סירה של בית"ר בשנת 1928; ולמאמץ להכשיר טייסים בארץ-ישראל. ז'בוטינסקי צדק בגישתו, אז והיום. רק צבא חזק, המבוסס על נשק מודרני, על מפקדים איכותיים, על מקצועיות ועל משמעת, יכול להגן על מדינת ישראל. הדברים, שאמר ז'בוטינסקי אז, לפני מלחמת העולם השנייה – כשמדינה עברית עצמאית הייתה אך חלום ותו לאו – הדברים הללו נכונים גם כיום, בשנת השישים למדינת ישראל. דווקא עתה, לאחר תקופת האשליות, שבמהלכה נפגע צה"ל קשה כל כך, עד כי כשל במלחמה האחרונה, נכונים דברי ז'בוטינסקי כפל-כפליים. אולי יש לעשות בהם תיקון קל אחד, ולהקדים את חשיבות המפקדים והמשמעת לפני העצה לאסוף נשק. כאן המקום להזכיר, כי שמשון מוסיף לאחר מחשבה עוד עצה לבני עמו, הנאנקים תחת עול הפלשתים, ואני מצטט שוב מספרו הנפלא, שמשון: "חרמש התנהל בחזרה על פני החול [אחרי ששמשון ענה לשאלתו על מסר אישי ולא לאומי: "אין לי מאומה"] ופתאום קרא לו שמשון ואמר: - שבתי וראיתי כי טוב אשר תגיד להם בשמי לא שני דברים כי אם שלושה: לקבוץ ברזל, לשים עליהם מלך וללמוד לצחוק". חוש הומור טוב מבטיח פרופורציות בחיים כמו גם מידה של ביקורת עצמית. מניסיוני ומהיכרותי, ז'בוטינסקי צדק גם באשר לנחיצות ההומור. "קיר הברזל" הרעיון "קיר הברזל" נוסח במאמרים כמו בהרצאות, ועיקר תוכנו די פשוט: הערבים הם אומה רצינית, ולכן לא ישלימו עם קיומה של מדינה יהודית ריבונית בארץ-ישראל. משום כך על היהודים להבין, שרק קיומו של "קיר ברזל", שעליו יתנפצו כל הניסיונות הכוחניים לחסל את אותה ישות יהודית עצמאית, יבטיח את קיומה. אני מבקש לקרוא כמה ציטוטים מדברי ז'בוטינסקי ממאמרו, "על קיר הברזל", שנכתב בשנת 1923: "על הסכם מרצון בינינו לבין ערביי ארץ ישראל אי אפשר לחשוב כלל, לא עכשיו ולא בעתיד הנראה באופק ... "ההזיה שלפיה יסכימו הערבים עוד מעט קט מרצון להגשמת הציונות תמורת אותם אוצרות רוח וחומר, שביכולתנו להעניק להם – הזיה ילדותית זו אצל חובבי הערבים שלנו נובעת מאיזה רגש של בוז כלפי העם הערבי, נראה שלדעת חובבי ערבים אלה אין הגזע הערבי אלא אספסוף רודף בצע המוכן למכור את הפטריוטיות שלו תמורת ... "אחדים מאתנו שידלו עצמם להאמין כאילו חלה איזו אי-הבנה, כי הערבים לא הבינו אותנו וכי רק משום כך הם נגדנו. ואולם אילו אפשר היה להבהיר להם, עד כמה צנועות הן השגותינו [מטרותינו – בלשון מודרנית יותר] האמיתיות היו מושיטים לנו מיד את ידם לשלום. "... על ציונים רבים מקובלת מאד התכנית הבאה: אם אי אפשר להשיג הכשר לציונות מערביי ארץ ישראל, הרי שי לקבלו משאר חלקי העולם הערבי ... ואולם גם הסכם עם הערבים שאינם בארץ-ישראל הוא בגדר הזיה". והוא מסכם את מאמרו הקצר כך: "על התיישבותנו ... להימשך בלי שתהיה תלויה בהלך-רוח של הילידים. פירושו של דבר, בלשון אחרת – היא יכולה להימשך ולהתפתח בחסותו של כוח, שאיננו תלוי בהלך רוחה של האוכלוסייה המקומית – מאחורי קיר ברזל, שלא יהא בכוחה של האוכלוסייה המקומית לפרוץ אותו ... "עם זה מקלקלים אנו במו ידינו את ענייננו כשאנו מדקלמים על 'הסכם', כלומר, כשאנו משדלים ... להאמין, שלא קיר הברזל הוא העיקר, אלא ניסיון הידברות ועוד ניסיון הידברות ... "ועל כן ...חובה קדושה [היא] להבאיש את ריחה של המליצה הנבובה, ולהוכיח את דמיונותה וגם את אי כנותה [של גישה זו]. "אין משמע הדבר,שעם ערביי ארץ ישראל לא יתכן שום הסכם. בלתי אפשרי הוא רק הסכם מרצון. כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא ימכרו תקווה זו בעד שום דברי נועם ולא בעד הבטחות מפליגות, והסיבה היא דווקא בכך, שאין הם אספסוף, אלא עם חי. עם חי מסכים לוויתורים בשאלות מכריעות וגורליות כאלה רק כאשר אינה נותרת בידו שום תקווה ל'היפטר' כאשר בקיר הברזל כבר אין אפילו פִרצה כלשהי ... "רק אז תבואנה אלינו הקבוצות המתונות עם הצעה לוויתורים הדדיים [ההדגשה שלי – ע"י]. ... "ואולם הדרך היחידה להסכם כזה היא קיר הברזל, כלומר, קיומו של כוח כזה בארץ ישראל, שאינו ניתן לערער על ידי שום השפעה ערבית. לשון אחרת: הדרך היחידה להשגת הסכם בעתיד היא הסתלקות מוחלטת מכל ניסיונות הסכם בהווה". ז'בוטינסקי לא הסתפק בהגדרת הצורך בקיר הברזל. כמנהיג ליברלי בעל חוש חזק לדמוקרטיה ולצדק, הוא חש צורך עמוק לתת גם צידוק מוסרי לתפיסתו – במאמרו, "על המוסר של קיר הברזל", מעין מאמר המשך למאמר "על קיר הברזל": "במלחמה נגד הציונות משתמשים בכל מיני ססמאות פופולאריות: דמוקרטיה – זכותו של רוב, הזכות להגדרה עצמית לאומית ... "דמוקרטיה והגדרה עצמית הן עקרונות מקודשים, אך דווקא עקרונות מקודשים, כמוהם כשם ה' שאותו אין לשאת לשווא, – לצורך תרמית ולמען מטרות מכוערות ובלתי צודקות. עקרון ההגדרה העצמית אינו נעוץ בכך, שמי שתפס חלקת אדמה יישאר בעליה לצמיתות, וזה שגירשוהו בכוח מאדמתו, יישאר נע ונד לעולמים. ... "הבה נסמוך ידינו לרקע קט על עמדתם של אלה הסבורים ששיטת 'קיר הברזל' אינה מוסרית. העיקר [לדעתם] הוא בכך,שאנו מיישבים ארץ בלי הסכמתם של ילידי המקום: כל יתר צרותינו ה"מוסריות" נובעות משורש זה באורח אוטומאטי בלתי נמנע. ובכן, מה נשאר לנו לעשות? המוצא הפשוט ביותר עשוי היה להיות – לחפש ארץ אחרת. למשל מין אוגנדה ... "[אם נעשה כן,] נמצא ש'בלתי מוסרית' היא גם כל טריטוריה אחרת, תיקרא זו באיזה שם שתקרא. איים בלתי מיושבים כבר מזמן אינם בנמצא בעולם. בכל מקום שמצוי איזה שהוא נווה מדבר שם כבר יושב איזה שהוא יליד, ... שאינו רוצה ברוב זר, או בכלל בהצפה ניכרת של תושבים זרים. "ובכן יוצא שאם יש בעולם עם מחוסר ארץ, הרי אסור לו אפילו לחלום על בית לאומי – החלום עצמו הוא בלתי מוסרי. עם מחוסר ארץ מוכרח להישאר לנצח מחוסר ארץ, העולם כבר חולק, וחסל. כך דורש ה'מוסר'". בהמשך מאמרו מתמודד ז'בוטינסקי בדבריו לא רק עם העיקרון של כיבוש ארץ-ישראל, כמקום היחיד, היכול להתאים לעם ישראל, שגורש משם ואין לו מדרך כף רגל משלו, אלא גם עם הטענה המציקה יותר, הנובעת מכך שההתיישבות היהודית נעשית על חשבון ערביי המקום. אין הוא מכחיש זאת, אך הוא מדגיש את היותם חלק מהאומה הערבית, על פי טענתם שלהם, ועל בסיס זה דורש צדק יחסי: "בשטח הזה, שבו התיישבו הערבים מתוך רחבות, מהווה ארץ ישראל רק החלק ה- 170 ממנו. אך כאשר העם היהודי, מחוסר הארץ, דורש לעצמו את ארץ ישראל, הרי זה 'בלתי מוסרי'. "הפקעת חבל ארץ מעם בעל אחוזות גדולות, לאטיפונדיות, כדי לתת בית לעם נע ונד – מעשה של צדק הוא. אם אין הוא בעל הלאטיפונדיות רוצה בזה (דבר טבעי בהחלט), חיש להכריחו לכך. אמת קדושה, שלמען הגשמתה, הלכה למעשה יש הכרח להשתמש בכוח, אינה פוסקת מלהיות אמת קדושה. בכך נעוצה היום לגבי דידנו העמדה האפשרית היחידה כלפי ההתנגדות הערבית, ועל הסכם נשוחח רק אז, כשהם יהיו מוכנים להגיע להסכם". לדעתי, כמו שנכון ורלוונטי ללמוד וליישם את עקרונות קיר הברזל, כפי שהוצגו על-ידי ז'בוטינסקי – נכון גם ללמוד ולהבין את הצידוק המוסרי של תפיסה זו. שכן ללא צידוק מוסרי נתקשה להגן על עמדה זו, שכנראה אין בלתה – אם רצוננו להבטיח את קיום מדינת העברים במזרח התיכון גם בדורות הבאים. תפיסת "קיר הברזל" אינה ייחודית רק לז'בוטינסקי, שהרי גם משה בילינסון (ממנהיגי מפא"י) הביע עמדה דומה במאמרו "עד מתי" (1936). אין ספק, ז'בוטינסקי היה זה שנתן לתפיסה, הן את הבסיס המוסרי והן את המסגרת הרעיונית, שקיבעה אותו בלב העשייה הציונית. לא מעטים חושבים, שגם בן-גוריון הלך בדרך זו, אף אם קרא לכך בשמות אחרים. יתר על כן, גם בתקופתנו כל מי שניסה לסטות מדרך זו, בטרם בשלה ההכרה בצד השני בדבר עוצמתו הבלתי מעורערת של קיר הברזל – נדון לכישלון, ותהליך אוסלו כמו גם הנסיגות החד-צדדיות מלבנון ומעזה, יוכיחו. אבל ראוי להדגיש ולא להתעלם, כי כבר ז'בוטינסקי עצמו מדבר על וויתורים הדדיים, בבוא יום המשא-ומתן. חמשת המ"מים ז'בוטינסקי לא היה מנהיג, שצמצם את עולמו לתפיסות מדיניות ולתפיסות ביטחונית בלבד. הוא הבין, שחברה, בסופו של חשבון, צריכה לחיות לא רק על מנת להתקיים אלא גם על מנת לתת לחברים בה, אזרחי המדינה, את האפשרות לפתח את חייהם – כל אחד על פי הפוטנציאל שלו. כליברל אמיתי, חשוב היה לו ביותר, שכל אזרח יקבל הזדמנות שווה, עניים כעשירים. ז'בוטינסקי היה מתנגד חריף לתפיסת העולם הסוציאליסטית וודאי לתפיסה הקומוניסטית, הוא כתב נגד מאמיני הדגל האדום בשצף-קצף, וחשב, שעירוב המהפכה הסוציאליסטית במאבק הלאומי של היהודים, מפריע למאבקו של העם היהודי לשחרור ולריבונות. הוא לא חשב, שכולם שווים; הוא לא חשב, שהממשלה צריכה לשלוט באמצעי הייצור; הוא חשב, שמלחמת המעמדות היא דבר שלילי – הוא האמין בחד-נס לאומי, שבתוכו מתקדם כל אחד לפי יכולתו. הוא חשב, ששביתות של פועלים הם תהליך, שהורס את החברה, ואינו בונה אותה; ובתנאים המיוחדים של העם היהודי, הבונה בציון את מולדתו, יש להגיע להסכם, המונע שביתות על-ידי הקמת מנגנון לבוררות מוסכמת, שיפשר ויקבע את מדיניות השכר בכל עימות בין הבעלים לעובדיהם. עם זאת, הנחתה אותו תפיסה ליברלית אמיתית, ולא קפיטליזם חזירי, המתעלם מהחלשים. על בסיס תפיסה זו, הטיף לכך, שהשיטה החברתית תבטיח לכולם את המינימום הנדרש. משום שהיה קפיטליסט ליברלי, רצה להבטיח, שכל אזרח במדינה היהודית שתקום יוכל לפחות להתקיים בכבוד, ולילדיו תהיה הזדמנות שווה. זה היה הבסיס לניסוח הדרישה לאספקת חמשת המ"מים על-ידי המדינה, לכל אחד מן האזרחים. המדינה, לפי תפיסת ז'בוטינסקי, חייבת לתת לכל אחד ואחד לפחות – מזון, מרפא, מעון, מלמד ומלבוש – הרבה יותר ממה שנותן היום הביטוח הלאומי במדינת ישראל. רק כך ניתן להבטיח את כבודו של הפרט ואת יכולתו להתחרות באופן הוגן באחרים, אלה ששפר גורלם. אם קל לנו להבין כיצד הבין ז'בוטינסקי את חשיבות המגורים, האוכל והלבוש, הרי שיש יותר משמץ של חידוש בכך שבעיניו גם חינוך וגם טיפול רפואי הם מחובות המדינה. מדינות מכובדות לא מעטות אינן נותנות עד היום את שתי הזכויות הללו לאזרחיהן. אין ספק, ז'בוטינסקי הקדים את דורו באופן שבו הציג את מדינת הרווחה המודרנית. ולוואי שהיום במדינת ישראל נשכיל לממש את תפיסת עולמו באשר לחובת המדינה לתת לאזרחיה, כולם, הזדמנות שווה להתרפא וללמוד, שלא לדבר על מגורים, על אוכל ועל לבוש. נשר ימות בחגווי הסלע ולבסוף ברשותכם, ברצוני לסיים בציטוט של קטע מעין שירי מתוך שמשון – קטע, שקראתי לעצמי עשרות פעמים. כאמור, אחרי שנתפס, ועיניו נעקרו, הפך שמשון למשל ולשנינה, סמל חי לכישלון של בני דן בעמידתם מול הפלשתים. הוא שיתף פעולה עם שוביו, והפך מעין צעצוע להשתעשע בו. והנה מגיעה אורחת, משלוחת שבט דן בצפון, מליש. קרני, שכנתו משכבר הימים, המתחפשת לאמתה הלא-יהודיה. היא כבר לא צעירה, והיא באה להחזירו הביתה, אל ביתה, לאחר מות בעלה. היא קוראת לו, מציעה, ואפילו מתחננת – שיברח, שיבוא לחיות אתה בערוב ימיו הקשים והעיוורים. היא מוותרת על הכול, אפילו על נאמנותו לה, ובלבד שיבוא, ויאפשר לה לממש את האהבה שלא מומשה. בלשונה: "כה אמרה קרני, 'הבית ביתך והלילות לילותיך, ואנכי אמתך'. שמשון הניד בראשו. - כה תאמרי לגברתך ..., אמרי לה עתה בשמי: לא יאבה שמשון כי אשתו תבכה – לא על צרתה ולא על צרתו. - האשה בכתה, אולם לשמשון לא היה הדבר למעמסה, רק התעצב עליה ועל עצמו ועל הכול". ברור מהטקסט הפנטסטי, שירה של ממש, כי שניהם יודעים את האמת גם שמשון כבר יודע, שקרני אהבתו מן העבר הרחוק היא העומדת לפניו, לנוכח עיניו העיוורות, אך הוא מדבר אליה בגוף שלישי, עדיין משחק את המשחק: - אמרי לה – אמר – כי מעולם לא שב נשר פצוע למות בקינו. מת הוא בחגווי הסלע, שם יראוהו הלטאות, החסילים, האַיות – רק לא בת הנשר. ואז מול הסירוב העיקש האשה נשברת, ומגלה בנהמת לבה את סודה, היא-היא קרני, האוהבת ללא גבול: - נאנקה ואמרה: לא בת נשר אני. - והוא השיב, בת נשר את. או, בלשון שיר בית"ר – "אם עבד אם הלך / נוצרת בן מלך / בכתר דויד נעטר,/ באור ובסתר זכור את הכתר / עטרת גאון ותגר" – כל אשה היא בת נשר, כל אדם בן מלך, וזה מחייב, ויש לזכור זאת. בשל חוסר הזמן לא דיברתי על "תגר", לא דיברתי על "הדר", ולא דיברתי על "אכזר", אם כי שלושתם כל כך חסרים לנו. רק מנהיג ואדם יוצא דופן, יכול להשאיר אחרי 68 שנה – מניין "חכם" בגימטריה – חוכמה רבה ורלוונטית כל כך. יעקב עמידרור, סגן נשיא מכון לנדר בירושלים, שירת בחיל המודיעין, עד למינויו לראש חטיבת המחקר באמ"ן. היה המזכיר הצבאי של שר הביטחון, ולאחר מכן פיקד על המכללות בצה"ל בדרגת אלוף. תגובתו של דב שטיין זו ארצנו לא מכיון שאין לנו היכן להיות. זו ארצנו משום שהיא ניתנה לנו על ידי בורא עולם כפי שמדגיש זאת רש"י בתחילת ספר בראשית. התנ"ך כולו ספוג ברעיון זה. יתירה מזאת אין האג'נדה היהודית שואפת לפשרה מתוך עמדת כוח. זאת משום שבעלותנו על ארצנו לא נובעת משהותנו בעבר הרחוק בארץ ישראל. גם אם לא היינו יושבים כאן בארץ ישראל מעולם הרי זו ארצנו. לכן גם האג'נדה המקורית היהודית אינה סבורה כפי שז'בוטניסקי חשב שיבוא הרגע שבו ירצו הערבים בפשרה עמנו כשלנו את קיר הברזל אליוהם יתנפצו לשווא. אין זה נכון שזו מטרתנו הסופית. מטרתנו הסופית הינה להפוך את כל השטח מן הפרת ועד הנילוס לארץ ישראל תוך גירוש כל מי מבין תושביו שאינו מוכן לקבל את התנ"ך כספר היסוד של קיום האנושות. וגם בכך לא די. יצירה זו נועדה לתת לעם ישראל את הכוח להשפיע על כל העולם להיות ארץ ישראל ארץ הקודש כפי שקבעו חכמינו עתידה ארץ ישראל שתתפשט על כל הארצות. אופי החשיבה לפיו נוכל להגיע להסדר רק כשהערבים יבקשוהו הוא שגיאה גסה בהבנה המדינית של התנהגותן של אומות. כל אומה (מלבד האומה הישראלית) מוכנה לחתום על כל הסכם על מנת להפר אותו בהזדמנות הראשונה כאשר הנסיבות המדיניות והצבאיות יאפשרו לה זאת. לערבים, מדינת ישראל תקועה כמו עצם בגרון. הם מבינים יפה את סכנתה לקיום הערביזם. ולכן כל הסכם עימם יפרו כשיוכלו. סיום הסכנה הערבית יתרחש כאשר נכבשם ונעשה להם בדיוק מה שהם עשו לתושבי המזרח התיכון היינו נכפם לקבל 7 מצוות בני נוח למיצער.

ערב טוב, מכובדיי, ואם יורשה לי לומר, "תל חי!" #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#לכבוד הוא לי לתת את ההרצאה השנתית לזכרו של זאב ז'בוטינסקי. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#אתם יכולים לתאר לעצמכם, גבירותיי ורבותיי, שאמי התרגשה לא פחות ממני, ואולי יותר, כששמעה על כך, שאני עומד לתת את ההרצאה לזכרו של ראש בית"ר, שהרי בעבורה – מי שכילדה בת עשר, או אחת-עשרה, חצתה את תל-אביב, כדי לשמוע אותו בשני נאומים – אולי מהאחרונים, שנשא בארץ. עבורה, העובדה, שבנה נושא הרצאה כזאת היום, בעלת משמעות סמלית גדולה. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#אני מבקש להקדיש את ההרצאה לכבודה של אמי, צילה עמידרור. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#* #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#אין ספק, זאב ז'בוטינסקי היה אדם רנסאנסי. יצירתו השתרעה מהגות פילוסופית ועד כתיבת רומאנים ומאמרים לעיתונות, וכמובן – שירה ותרגום. תרגומו ל"העורב" של אדגר אלן פו מהווה דוגמה קלאסית לתרגום שירה ברמה גבוהה ביותר. הוא היה נואם מוכשר ובעל כישרון יוצא דופן לרכישת שפות. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#לא רק איש ההגות והספר היה ז'בוטינסקי, אלא גם איש המעשה. הוא הקים את הגדודים העבריים. לפני כן, תרם, לצדו של יוסף טרומפלדור, להקמת גדוד נהגי הפרדות; הוא הקים (ביוזמתו של פנחס רוטנברג) את ארגון "ההגנה" בשנת 1919 ואת תנועת בית"ר כמה שנים לאחר מכן (לפי חוברת, שהוציאה נציבות בית"ר בארץ-ישראל בשנת תרצ"ד היא 1934 – התנועה נוסדה בשנת 1923 בריגה, לאטוויה, ביוזמתם העצמית של בחורים מקומיים אחדים. הכוונה היא לארגון נוער, שבראשו עמד אהרון צבי פרופס, שנחשב בצדק לבית"רי הראשון). #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#ז'בוטינסקי היה איש של מימוש ולא רק בעל כושר ניתוח ואיש חזון. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#כשאמי דיברה אתי על ז'בוטינסקי השבוע, היא הדגישה, שבניגוד לרבים, ז'בוטינסקי לא רק כתב וארגן, אלא גם עשה בפועל את שהטיף לו. הדוגמה שלה הייתה היותו קצין ולוחם בגדודים העבריים, ואין זאת הדוגמה היחידה. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#לקיחת האחריות כאשר לא היה ברור מי האחראי להגנת ירושלים ולנשק, שלכאורה היה בלתי חוקי במאורעות 1920, היא דוגמה לא פחות מובהקת. זאת מנהיגות, שאינה עוסקת רק בדיבורים, אלא גם במעשים; מנהיגות, שלא רק מורה את הדרך, אלא גם פורצת אותה בעצמה; מנהיגות, היודעת לשלוח אנשים, אך בה בעת נמצאת בעצמה באותה הדרך – היא המנהיגות האמיתית, מנהיגות של דוגמה אישית. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#* #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#עם כל ההערכה למנהיגותו של ז'בוטינסקי, לעשייתו ולכתיבתו, אני מבקש להתייחס כאן והיום לתפיסת עולמו. אני מבקש לשאול האם דעותיו, בשלושה תחומים, עדיין רלוונטיות לחיינו במדינת ישראל העצמאית, 68 שנים לאחר מותו מהן שישים שנות עצמאות של מדינת היהודים, שעבורה לחם רוב חייו? #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#האם היו דעותיו חזונות הנכונים רק לזמנם, ואין בהם ממש לאחר תקופה כה ארוכה, או שעמדו בשיני הזמן ובשינויים העצומים שהתחוללו מאז, לחיוב ולשלילה, מנקודת מבט של העם היהודי? #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#ברזל, מלך וצחוק #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#ככל שניתן לשפוט מרחוק, ז'בוטינסקי היה בעל הבנה עמוקה של הוויות העולם המדיני. לכן, אין להתפלא, שכאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, הבין, כי נקרתה ההזדמנות בפני התנועה הציונית בשני מובנים#_sc# #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#א' – לקחת חלק במלחמה במטרה לדרוש את הזכויות, המגיעות לעם היהודי, על בסיס השתתפותו במלחמה בצד המנצח. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#ב' – ללמד בני יהודה קשת. קרי לנצל את השתתפות היהודים במלחמה על מנת לחנך דור של לוחמים, במסגרת יהודית ולא כבודדים. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#בלשונו של ז'בוטינסקי עצמו באוטוביוגרפיה שלו#_sc# #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#"בין לילה אחד שיניתי את דעתי ועמדתי הקודמת תכלית השינוי מאל"ף עד תי"ו [והוא מדבר על אוקטובר 1914, בערך, כשתורכיה נכנסה למלחמה לצד גרמניה] ... הכול מחיתי ומחקתי מלבד העיקר#_sc# גורלנו תלוי בשחרור ארץ-ישראל מתחת השלטון התורכי, ובשחרור הזה צריכים אנו להשתתף בתור יחידה צבאית עברית". #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#לא כל אנשי הממסד הציוני חשבו כך, אך ז'בוטינסקי היה בטוח בדרכו. זה היה הבסיס הכפול למאמציו להקים את גדוד נהגי הפרדות – שהיו קצרים מאוד מבחינת ז'בוטינסקי, בעיקר משום שלא היה זה גדוד לוחם, והכוונה הייתה מלכתחילה להפעילו בחזית הדרדנלים ולא בארץ-ישראל. לכן, פעל ז'בוטינסקי להקמת הגדודים העבריים, שהשתתפו במלחמה בארץ-ישראל ככוח לוחם של ממש (דרך אגב, ז'בוטינסקי הודה, שטעה, וטרומפלדור צדק בוויכוח על גדוד נהגי הפרדות. במצבת הזיכרון ליחידות הלוחמות בגליפולי שבתורכיה מוזכר הכוח היהודי הראשון, שלחם ככוח יהודי מאז חורבן הבית, ושמו, "הגדוד הציוני של נהגי הפרדות"). בחמישה במאי 1915 הוא הגיש לראש אגף השלישות בצבא הוד מלכותו תזכיר (בצרפתית) להקמת הגדודים העבריים. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#ז'בוטינסקי עצמו התנדב לגדוד הראשון, ואף לקח חלק כמפקד ולוחם בכמה התנגשויות. אם כי בזיכרונותיו הוא מודה, שזאת הייתה התנדבות לא הגיונית ולא נכונה, מבחינת הצורך להמשיך ולהשפיע. זו, בעיניי, הוכחה לאופי יוצא מן הכלל. הוא גם היה, ככל הנראה, מפקד מוכשר, אמיץ ונערץ. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#אם רוצה מישהו להבין עד כמה עמוקה הייתה התפיסה של ז'בוטינסקי בדבר הצורך בצבא עברי, או במונחי הימים ההם, "הלגיון" – יילך לצוואתו של שמשון, שם הוא מנסח את הדברים החשובים באמת כמורשתו הלאומית, כשהוא עיוור, בודד, כלי משחק ושעשוע בשולי החברה הפלשתית, ונשכח מבני עמו. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#שני הדברים החשובים ביותר, לפי תפיסת עולמו, לעם ישראל, ואני מצטט מהתרגום הישן של ברוך קרופניק#_sc# #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#- עלי ללכת – אמר חרמש ... #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#- האם תצווני להגיד דבר בשמך? #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#שמשון הרהר ואחר אמר בנחת#_sc# #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#- שני דברים אמור להם בשמי. הדבר הראשון הוא#_sc# ברזל. יקבצו ברזל. יתנו בברזל את כל אשר להם#_sc# כספם וחיטתם, שמנם ויינם ועדריהם, נשיהם ובנותיהם. הכול יוּתן בברזל. אין יקר מברזל. התגידה? #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#- אגד אגידה, יבינו את זאת. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#- השנית לא יבינו, אבל עליהם למהר ולהבין זאת. הדבר השני הוא#_sc# מלך. אמור נא זאת לדן, לבנימין, ליהודה, לאפרים#_sc# מלך! האחד ייתן להם אות ואלפי איש ירימו ידם. ככה יעשו הפלשתים ועל כן ימשלו בכנען. אמור נא מצרעה ועד חברון ושכם והלאה עד עין דור וליש#_sc# מלך! #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#- אגד אגיד - אמר חרמש. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#- לך לך – אמר שמשון. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#חרמש החזיק בידו והתחיל מנשקה, ובקול רועד שאל#_sc# #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#- את שני הדברים האלה אגיד בשמך לעם, אולם האם לא תגיד מאומה לנו, לאנשי שלומנו, לנו ולבנינו? #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#... נטל את ידו והשיב [שמשון] כשפניו מוסבים הצדה#_sc# #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#- אין מאומה. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#ז'בוטינסקי הבין, כי במצבו של עם ישראל עליו לעשות את הצעדים הנחוצים, כדי שתהיה לו מדינה עם צבא של ממש. שלושה דברים הם הבסיס, שעליו תיכון מדינה, ועליהם מבוסס צבא#_sc# נשק, שרשרת פיקוד ומשמעת. זאת הצוואה של שמשון. זאת תמצית העשייה החיונית, אליבא דז'בוטינסקי, לאומה, הבונה עצמה מיחידים מפוזרים, מפוחדים וללא שום סממני ריבונות ועצמאות. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#את זה, הבין ז'בוטינסקי, חייבים היהודים לעשות לאחר אלפיים שנות גלות, כשהם חסרים ידע, מודעות, מסורת ואפילו הבנה של הצרכים הבסיסיים הללו. על כן, העמידם ז'בוטינסקי במרכז תפיסת עולמו – בשימו את הדברים בפי שמשון, וכאשר הקים את תנועת בית"ר, כבסיס לצבא היהודי שבדרך, אחרי האכזבה מפירוק הגדודים העבריים, שבעיניו זאת הייתה אחת מהסיבות להקימם מלכתחילה. זאת הסיבה להקמת בית-ספר לימאים בצ'יוויטיה-וֶקיה שבאיטליה בשנת 1934, ולפני כן – להשקתה של סירה של בית"ר בשנת 1928; ולמאמץ להכשיר טייסים בארץ-ישראל. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#ז'בוטינסקי צדק בגישתו, אז והיום. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#רק צבא חזק, המבוסס על נשק מודרני, על מפקדים איכותיים, על מקצועיות ועל משמעת, יכול להגן על מדינת ישראל. הדברים, שאמר ז'בוטינסקי אז, לפני מלחמת העולם השנייה – כשמדינה עברית עצמאית הייתה אך חלום ותו לאו – הדברים הללו נכונים גם כיום, בשנת השישים למדינת ישראל. דווקא עתה, לאחר תקופת האשליות, שבמהלכה נפגע צה"ל קשה כל כך, עד כי כשל במלחמה האחרונה, נכונים דברי ז'בוטינסקי כפל-כפליים. אולי יש לעשות בהם תיקון קל אחד, ולהקדים את חשיבות המפקדים והמשמעת לפני העצה לאסוף נשק. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#כאן המקום להזכיר, כי שמשון מוסיף לאחר מחשבה עוד עצה לבני עמו, הנאנקים תחת עול הפלשתים, ואני מצטט שוב מספרו הנפלא, שמשון#_sc# #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#"חרמש התנהל בחזרה על פני החול [אחרי ששמשון ענה לשאלתו על מסר אישי ולא לאומי#_sc# "אין לי מאומה"] ופתאום קרא לו שמשון ואמר#_sc# #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#- שבתי וראיתי כי טוב אשר תגיד להם בשמי לא שני דברים כי אם שלושה#_sc# לקבוץ ברזל, לשים עליהם מלך וללמוד לצחוק". #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#חוש הומור טוב מבטיח פרופורציות בחיים כמו גם מידה של ביקורת עצמית. מניסיוני ומהיכרותי, ז'בוטינסקי צדק גם באשר לנחיצות ההומור. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#"קיר הברזל" #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#הרעיון "קיר הברזל" נוסח במאמרים כמו בהרצאות, ועיקר תוכנו די פשוט#_sc# הערבים הם אומה רצינית, ולכן לא ישלימו עם קיומה של מדינה יהודית ריבונית בארץ-ישראל. משום כך על היהודים להבין, שרק קיומו של "קיר ברזל", שעליו יתנפצו כל הניסיונות הכוחניים לחסל את אותה ישות יהודית עצמאית, יבטיח את קיומה. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#אני מבקש לקרוא כמה ציטוטים מדברי ז'בוטינסקי ממאמרו, "על קיר הברזל", שנכתב בשנת 1923#_sc# #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt# "על הסכם מרצון בינינו לבין ערביי ארץ ישראל אי אפשר לחשוב כלל, לא עכשיו ולא בעתיד הנראה באופק ... #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#"ההזיה שלפיה יסכימו הערבים עוד מעט קט מרצון להגשמת הציונות תמורת אותם אוצרות רוח וחומר, שביכולתנו להעניק להם – הזיה ילדותית זו אצל חובבי הערבים שלנו נובעת מאיזה רגש של בוז כלפי העם הערבי, נראה שלדעת חובבי ערבים אלה אין הגזע הערבי אלא אספסוף רודף בצע המוכן למכור את הפטריוטיות שלו תמורת ... #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#"אחדים מאתנו שידלו עצמם להאמין כאילו חלה איזו אי-הבנה, כי הערבים לא הבינו אותנו וכי רק משום כך הם נגדנו. ואולם אילו אפשר היה להבהיר להם, עד כמה צנועות הן השגותינו [מטרותינו – בלשון מודרנית יותר] האמיתיות היו מושיטים לנו מיד את ידם לשלום. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#"... על ציונים רבים מקובלת מאד התכנית הבאה#_sc# אם אי אפשר להשיג הכשר לציונות מערביי ארץ ישראל, הרי שי לקבלו משאר חלקי העולם הערבי ... ואולם גם הסכם עם הערבים שאינם בארץ-ישראל הוא בגדר הזיה". #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#והוא מסכם את מאמרו הקצר כך#_sc# #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#"על התיישבותנו ... להימשך בלי שתהיה תלויה בהלך-רוח של הילידים. פירושו של דבר, בלשון אחרת – היא יכולה להימשך ולהתפתח בחסותו של כוח, שאיננו תלוי בהלך רוחה של האוכלוסייה המקומית – מאחורי קיר ברזל, שלא יהא בכוחה של האוכלוסייה המקומית לפרוץ אותו ... #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#"עם זה מקלקלים אנו במו ידינו את ענייננו כשאנו מדקלמים על 'הסכם', כלומר, כשאנו משדלים ... להאמין, שלא קיר הברזל הוא העיקר, אלא ניסיון הידברות ועוד ניסיון הידברות ... #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#"ועל כן ...חובה קדושה [היא] להבאיש את ריחה של המליצה הנבובה, ולהוכיח את דמיונותה וגם את אי כנותה [של גישה זו]. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#"אין משמע הדבר,שעם ערביי ארץ ישראל לא יתכן שום הסכם. בלתי אפשרי הוא רק הסכם מרצון. כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו, הם לא ימכרו תקווה זו בעד שום דברי נועם ולא בעד הבטחות מפליגות, והסיבה היא דווקא בכך, שאין הם אספסוף, אלא עם חי. עם חי מסכים לוויתורים בשאלות מכריעות וגורליות כאלה רק כאשר אינה נותרת בידו שום תקווה ל'היפטר' כאשר בקיר הברזל כבר אין אפילו פִרצה כלשהי ... #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#"רק אז תבואנה אלינו הקבוצות המתונות עם הצעה לוויתורים הדדיים [ההדגשה שלי – ע"י]. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#... #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#"ואולם הדרך היחידה להסכם כזה היא קיר הברזל, כלומר, קיומו של כוח כזה בארץ ישראל, שאינו ניתן לערער על ידי שום השפעה ערבית. לשון אחרת#_sc# הדרך היחידה להשגת הסכם בעתיד היא הסתלקות מוחלטת מכל ניסיונות הסכם בהווה". #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#ז'בוטינסקי לא הסתפק בהגדרת הצורך בקיר הברזל. כמנהיג ליברלי בעל חוש חזק לדמוקרטיה ולצדק, הוא חש צורך עמוק לתת גם צידוק מוסרי לתפיסתו – במאמרו, "על המוסר של קיר הברזל", מעין מאמר המשך למאמר "על קיר הברזל"#_sc# #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#"במלחמה נגד הציונות משתמשים בכל מיני ססמאות פופולאריות#_sc# דמוקרטיה – זכותו של רוב, הזכות להגדרה עצמית לאומית ... #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#"דמוקרטיה והגדרה עצמית הן עקרונות מקודשים, אך דווקא עקרונות מקודשים, כמוהם כשם ה' שאותו אין לשאת לשווא, – לצורך תרמית ולמען מטרות מכוערות ובלתי צודקות. עקרון ההגדרה העצמית אינו נעוץ בכך, שמי שתפס חלקת אדמה יישאר בעליה לצמיתות, וזה שגירשוהו בכוח מאדמתו, יישאר נע ונד לעולמים. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#... #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#"הבה נסמוך ידינו לרקע קט על עמדתם של אלה הסבורים ששיטת 'קיר הברזל' אינה מוסרית. העיקר [לדעתם] הוא בכך,שאנו מיישבים ארץ בלי הסכמתם של ילידי המקום#_sc# כל יתר צרותינו ה"מוסריות" נובעות משורש זה באורח אוטומאטי בלתי נמנע. ובכן, מה נשאר לנו לעשות? המוצא הפשוט ביותר עשוי היה להיות – לחפש ארץ אחרת. למשל מין אוגנדה ... #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#"[אם נעשה כן,] נמצא ש'בלתי מוסרית' היא גם כל טריטוריה אחרת, תיקרא זו באיזה שם שתקרא. איים בלתי מיושבים כבר מזמן אינם בנמצא בעולם. בכל מקום שמצוי איזה שהוא נווה מדבר שם כבר יושב איזה שהוא יליד, ... שאינו רוצה ברוב זר, או בכלל בהצפה ניכרת של תושבים זרים. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#"ובכן יוצא שאם יש בעולם עם מחוסר ארץ, הרי אסור לו אפילו לחלום על בית לאומי – החלום עצמו הוא בלתי מוסרי. עם מחוסר ארץ מוכרח להישאר לנצח מחוסר ארץ, העולם כבר חולק, וחסל. כך דורש ה'מוסר'". #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#בהמשך מאמרו מתמודד ז'בוטינסקי בדבריו לא רק עם העיקרון של כיבוש ארץ-ישראל, כמקום היחיד, היכול להתאים לעם ישראל, שגורש משם ואין לו מדרך כף רגל משלו, אלא גם עם הטענה המציקה יותר, הנובעת מכך שההתיישבות היהודית נעשית על חשבון ערביי המקום. אין הוא מכחיש זאת, אך הוא מדגיש את היותם חלק מהאומה הערבית, על פי טענתם שלהם, ועל בסיס זה דורש צדק יחסי#_sc# #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#"בשטח הזה, שבו התיישבו הערבים מתוך רחבות, מהווה ארץ ישראל רק החלק ה- 170 ממנו. אך כאשר העם היהודי, מחוסר הארץ, דורש לעצמו את ארץ ישראל, הרי זה 'בלתי מוסרי'. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#"הפקעת חבל ארץ מעם בעל אחוזות גדולות, לאטיפונדיות, כדי לתת בית לעם נע ונד – מעשה של צדק הוא. אם אין הוא בעל הלאטיפונדיות רוצה בזה (דבר טבעי בהחלט), חיש להכריחו לכך. אמת קדושה, שלמען הגשמתה, הלכה למעשה יש הכרח להשתמש בכוח, אינה פוסקת מלהיות אמת קדושה. בכך נעוצה היום לגבי דידנו העמדה האפשרית היחידה כלפי ההתנגדות הערבית, ועל הסכם נשוחח רק אז, כשהם יהיו מוכנים להגיע להסכם". #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#לדעתי, כמו שנכון ורלוונטי ללמוד וליישם את עקרונות קיר הברזל, כפי שהוצגו על-ידי ז'בוטינסקי – נכון גם ללמוד ולהבין את הצידוק המוסרי של תפיסה זו. שכן ללא צידוק מוסרי נתקשה להגן על עמדה זו, שכנראה אין בלתה – אם רצוננו להבטיח את קיום מדינת העברים במזרח התיכון גם בדורות הבאים. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#תפיסת "קיר הברזל" אינה ייחודית רק לז'בוטינסקי, שהרי גם משה בילינסון (ממנהיגי מפא"י) הביע עמדה דומה במאמרו "עד מתי" (1936). אין ספק, ז'בוטינסקי היה זה שנתן לתפיסה, הן את הבסיס המוסרי והן את המסגרת הרעיונית, שקיבעה אותו בלב העשייה הציונית. לא מעטים חושבים, שגם בן-גוריון הלך בדרך זו, אף אם קרא לכך בשמות אחרים. יתר על כן, גם בתקופתנו כל מי שניסה לסטות מדרך זו, בטרם בשלה ההכרה בצד השני בדבר עוצמתו הבלתי מעורערת של קיר הברזל – נדון לכישלון, ותהליך אוסלו כמו גם הנסיגות החד-צדדיות מלבנון ומעזה, יוכיחו. אבל ראוי להדגיש ולא להתעלם, כי כבר ז'בוטינסקי עצמו מדבר על וויתורים הדדיים, בבוא יום המשא-ומתן. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#חמשת המ"מים #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#ז'בוטינסקי לא היה מנהיג, שצמצם את עולמו לתפיסות מדיניות ולתפיסות ביטחונית בלבד. הוא הבין, שחברה, בסופו של חשבון, צריכה לחיות לא רק על מנת להתקיים אלא גם על מנת לתת לחברים בה, אזרחי המדינה, את האפשרות לפתח את חייהם – כל אחד על פי הפוטנציאל שלו. כליברל אמיתי, חשוב היה לו ביותר, שכל אזרח יקבל הזדמנות שווה, עניים כעשירים. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#ז'בוטינסקי היה מתנגד חריף לתפיסת העולם הסוציאליסטית וודאי לתפיסה הקומוניסטית, הוא כתב נגד מאמיני הדגל האדום בשצף-קצף, וחשב, שעירוב המהפכה הסוציאליסטית במאבק הלאומי של היהודים, מפריע למאבקו של העם היהודי לשחרור ולריבונות. הוא לא חשב, שכולם שווים; הוא לא חשב, שהממשלה צריכה לשלוט באמצעי הייצור; הוא חשב, שמלחמת המעמדות היא דבר שלילי – הוא האמין בחד-נס לאומי, שבתוכו מתקדם כל אחד לפי יכולתו. הוא חשב, ששביתות של פועלים הם תהליך, שהורס את החברה, ואינו בונה אותה; ובתנאים המיוחדים של העם היהודי, הבונה בציון את מולדתו, יש להגיע להסכם, המונע שביתות על-ידי הקמת מנגנון לבוררות מוסכמת, שיפשר ויקבע את מדיניות השכר בכל עימות בין הבעלים לעובדיהם. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#עם זאת, הנחתה אותו תפיסה ליברלית אמיתית, ולא קפיטליזם חזירי, המתעלם מהחלשים. על בסיס תפיסה זו, הטיף לכך, שהשיטה החברתית תבטיח לכולם את המינימום הנדרש. משום שהיה קפיטליסט ליברלי, רצה להבטיח, שכל אזרח במדינה היהודית שתקום יוכל לפחות להתקיים בכבוד, ולילדיו תהיה הזדמנות שווה. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#זה היה הבסיס לניסוח הדרישה לאספקת חמשת המ"מים על-ידי המדינה, לכל אחד מן האזרחים. המדינה, לפי תפיסת ז'בוטינסקי, חייבת לתת לכל אחד ואחד לפחות – מזון, מרפא, מעון, מלמד ומלבוש – הרבה יותר ממה שנותן היום הביטוח הלאומי במדינת ישראל. רק כך ניתן להבטיח את כבודו של הפרט ואת יכולתו להתחרות באופן הוגן באחרים, אלה ששפר גורלם. אם קל לנו להבין כיצד הבין ז'בוטינסקי את חשיבות המגורים, האוכל והלבוש, הרי שיש יותר משמץ של חידוש בכך שבעיניו גם חינוך וגם טיפול רפואי הם מחובות המדינה. מדינות מכובדות לא מעטות אינן נותנות עד היום את שתי הזכויות הללו לאזרחיהן. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#אין ספק, ז'בוטינסקי הקדים את דורו באופן שבו הציג את מדינת הרווחה המודרנית. ולוואי שהיום במדינת ישראל נשכיל לממש את תפיסת עולמו באשר לחובת המדינה לתת לאזרחיה, כולם, הזדמנות שווה להתרפא וללמוד, שלא לדבר על מגורים, על אוכל ועל לבוש. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#נשר ימות בחגווי הסלע #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#ולבסוף ברשותכם, ברצוני לסיים בציטוט של קטע מעין שירי מתוך שמשון – קטע, שקראתי לעצמי עשרות פעמים. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#כאמור, אחרי שנתפס, ועיניו נעקרו, הפך שמשון למשל ולשנינה, סמל חי לכישלון של בני דן בעמידתם מול הפלשתים. הוא שיתף פעולה עם שוביו, והפך מעין צעצוע להשתעשע בו. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#והנה מגיעה אורחת, משלוחת שבט דן בצפון, מליש. קרני, שכנתו משכבר הימים, המתחפשת לאמתה הלא-יהודיה. היא כבר לא צעירה, והיא באה להחזירו הביתה, אל ביתה, לאחר מות בעלה. היא קוראת לו, מציעה, ואפילו מתחננת – שיברח, שיבוא לחיות אתה בערוב ימיו הקשים והעיוורים. היא מוותרת על הכול, אפילו על נאמנותו לה, ובלבד שיבוא, ויאפשר לה לממש את האהבה שלא מומשה. בלשונה#_sc# #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#"כה אמרה קרני, 'הבית ביתך והלילות לילותיך, ואנכי אמתך'. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#שמשון הניד בראשו. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#- כה תאמרי לגברתך ..., אמרי לה עתה בשמי#_sc# לא יאבה שמשון כי אשתו תבכה – לא על צרתה ולא על צרתו. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#- האשה בכתה, אולם לשמשון לא היה הדבר למעמסה, רק התעצב עליה ועל עצמו ועל הכול". #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#ברור מהטקסט הפנטסטי, שירה של ממש, כי שניהם יודעים את האמת גם שמשון כבר יודע, שקרני אהבתו מן העבר הרחוק היא העומדת לפניו, לנוכח עיניו העיוורות, אך הוא מדבר אליה בגוף שלישי, עדיין משחק את המשחק#_sc# #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#- אמרי לה – אמר – כי מעולם לא שב נשר פצוע למות בקינו. מת הוא בחגווי הסלע, שם יראוהו הלטאות, החסילים, האַיות – רק לא בת הנשר. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#ואז מול הסירוב העיקש האשה נשברת, ומגלה בנהמת לבה את סודה, היא-היא קרני, האוהבת ללא גבול#_sc# #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#- נאנקה ואמרה#_sc# לא בת נשר אני. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#- והוא השיב, בת נשר את. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#או, בלשון שיר בית"ר – "אם עבד אם הלך / נוצרת בן מלך / בכתר דויד נעטר,/ באור ובסתר זכור את הכתר / עטרת גאון ותגר" – כל אשה היא בת נשר, כל אדם בן מלך, וזה מחייב, ויש לזכור זאת. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#בשל חוסר הזמן לא דיברתי על "תגר", לא דיברתי על "הדר", ולא דיברתי על "אכזר", אם כי שלושתם כל כך חסרים לנו. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#רק מנהיג ואדם יוצא דופן, יכול להשאיר אחרי 68 שנה – מניין "חכם" בגימטריה – חוכמה רבה ורלוונטית כל כך. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#יעקב עמידרור, סגן נשיא מכון לנדר בירושלים, שירת בחיל המודיעין, עד למינויו לראש חטיבת המחקר באמ"ן. היה המזכיר הצבאי של שר הביטחון, ולאחר מכן פיקד על המכללות בצה"ל בדרגת אלוף. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#תגובתו של דב שטיין #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#זו ארצנו לא מכיון שאין לנו היכן להיות. זו ארצנו משום שהיא ניתנה לנו על ידי #_lt#br/#_gt#בורא עולם כפי שמדגיש זאת רש"י בתחילת ספר בראשית. התנ"ך כולו ספוג ברעיון זה. #_lt#br/#_gt#יתירה מזאת אין האג'נדה היהודית שואפת לפשרה מתוך עמדת כוח. זאת משום שבעלותנו על ארצנו לא נובעת משהותנו בעבר הרחוק בארץ ישראל. גם אם לא היינו יושבים כאן בארץ ישראל מעולם הרי זו ארצנו. לכן גם האג'נדה המקורית היהודית אינה סבורה כפי שז'בוטניסקי חשב שיבוא הרגע שבו ירצו הערבים בפשרה עמנו כשלנו את קיר הברזל אליוהם יתנפצו לשווא. אין זה נכון שזו מטרתנו הסופית. מטרתנו הסופית הינה להפוך את כל השטח מן הפרת ועד הנילוס לארץ ישראל תוך גירוש כל מי מבין תושביו שאינו מוכן לקבל את התנ"ך כספר היסוד של קיום האנושות. וגם בכך לא די. יצירה זו נועדה לתת לעם ישראל את הכוח להשפיע על כל העולם להיות ארץ ישראל ארץ הקודש כפי שקבעו חכמינו עתידה ארץ ישראל שתתפשט על כל הארצות. אופי החשיבה לפיו נוכל להגיע להסדר רק כשהערבים יבקשוהו הוא שגיאה גסה בהבנה המדינית של התנהגותן של אומות. #_lt#br/#_gt#כל אומה (מלבד האומה הישראלית) מוכנה לחתום על כל הסכם על מנת להפר אותו בהזדמנות הראשונה כאשר הנסיבות המדיניות והצבאיות יאפשרו לה זאת. #_lt#br/#_gt# לערבים, מדינת ישראל תקועה כמו עצם בגרון. הם מבינים יפה את סכנתה לקיום הערביזם. ולכן כל הסכם עימם יפרו כשיוכלו. סיום הסכנה הערבית יתרחש כאשר נכבשם ונעשה להם בדיוק מה שהם עשו לתושבי המזרח התיכון היינו נכפם לקבל 7 מצוות בני נוח למיצער. #_lt#br/#_gt# #_lt#br/#_gt#