יום א', כו’ באלול תש”ע
    חדשות הארץ  |  יהדות  |  כניסה למשתמש רשום  
טיפים כיצד לעבור את שפעת החזירים מפי ד"ר אריה אבני שהינו גם הומאופט, הדגשתי באדום את העיקר מהטפל, אפרת
20:56 (10/10/09)
עורך ראשי
שפעת- מה עושים?
 
 
פורום אקטואליה
 
 
18:00 (06/10/09) יצחק סטרשינסקי

  לאחר החגים, יתחיל עם ישראל לקרוא בבתי הכנסת את ספר בראשית. על הספר הזה, בו מסופר על בריאת העולם, על ראשיתה של האנושות ועל האבות של עם ישראל, יש הרבו דעות במחקר המקראי. רוב הקולות המושמעות שייכים לחקר המקרא הביקורתי, אבל במאמר הזה נראה שאלה לא הקולות היחידים, שאותם השמיעו חוקרי המקרא. ספרו של פרופ' יהושע מאיר גרינץ ז''ל (1976-1911) ''ייחודו וקדמותו של ספר בראשית'', יצא לאור בהוצאת ספרים ע''ש י''ל מאגנס בשנת 1983. י''מ גרינץ מתפלמס בספרו עם ''הביקורת'' ורוצה לתאר דמות אחרת של המציאות, לדבריו, ''כמות שהיא עולה הן מן הכתובים גופם והן מן העדויות החיצוניות, הבאות מהימים שאליהם מתייחסים הכתובים''. בפתח דבריו, יוצא גרינץ נגד ההשקפה, שהועלתה בביקורת, כי היה מיזוג אתני עם הכנענים בימים שלאחר כיבוש הארץ. הוא מציין, כי עם ישראל לא ירש מן הכנענים לא את תרבותם החומרית, כעדות ארכיאולוגיה, ולא את משטרם המדיני (מדינת-עיר עם מלכים) ולא את מערכם הצבאי (הסוס ורכב מלחמה). היחידה הישראלית הייתה השבט והמשפחה ולא ''העיר''. גרינץ כותב שעם ישראל נכנס לארץ, כשהוא על סף מעבר מעם של רועי צאן ובקר (''נוודים למחצה'') לעם של כורמים ויוגבים, ומשום כך באה ההתיישבות מיד לאחר הכיבוש. לפי המסופר בספר בראשית ולפי המרומז בספרים אחרים, אבות ישראל באו מארם נהרים. גרינץ לא מקבל את הדעה שהאבות דברו ארמית וטוען כי הם הביאו איתם מארצם ארם נהרים את הלשון העברית, שהייתה שונה ברב או במעט מהלשון המדוברת בארץ כנען. גרינץ מדגיש, כי למרות הקרבה שבין העברית לכנענית, אין איש שיודע עברית מסוגל לקרוא כתובת כנענית בלי מילון והכשרה מתאימה, אולם גם ילד שלמד עברית מקראית יכול לקרוא את מצבת מישע מלך מואב. לדעתו של גרינץ, גם אבות המואבים הביאו אתם את לשונם ''העברית'' בבואם בגבול ארץ כנען, אם כי כמובן נשתנה הלשון עם הזמן, אולם הדמיון הגדול שבין המואבית לעברית מלמד, שהשינוי לא היה מכריע, וביסודה נתקיימה הלשון העתיקה. גרינץ מביא רשימת שמות של האבות ובניהם, וטעון שאלה שמות העבריים והם הביאו אותם מארם נהרים. כאלה הם השמות אברם, יצחק, יעקב, ראובן, שמעון, יוסף, לוי, ישמעאל, יששכר, זבולון וכו', שמות בעלי צירופי הקרבה ''אב'', ''אח'', ''עם'', ושמות בעלי כינויי האלוהות ''צור'' ו''שדי'' (אליאב, עמישדי, צורישדי). לדעתו של גרינץ, כל השמות האלה ודומיהם הם שמות עבריים ולא שמות ארמיים, כנעניים או צפון-ערביים, שמבנה שמותיהם ותוכנם שונה לחלוטין. הוא כותב כי בזמן בואם של האבות לארץ כנען היה רק שטח אחד, שנמצאו בו שמות כאלה, והוא ארץ ארם נהרים, שממנו יצאו גם האבות וגם השושלות האמוריות של עמורבי (ככה הוא כותב את שמו של מלך בבל המפורסם, שבמקומות האחרים כותבים את שמו חמורבי) ושמשאדו. גרינץ יוצא גם נגד הדעות לגבי הקשר הדתי בין עם ישראל וכנענים, ומציין שלא רק אמונת הייחוד אלא גם המוסר המיני החמור של התורה נראה כניגוד מכוון לדת ''האורגיאסטית'' הכנענית. כמו כן, הוא כותב כי מצויים סיפורים כנעניים על הראשית הן בנוסח פילון מגבל והן בנוסח אוגרית, ואפשר לראות כי אין משותף בין סיפורי ראשית הכנעניים לבין סיפורי הראשית של ספר בראשית. היו חוקרים, שטענו שמה שדומה בסיפורי ספר בראשית לסיפורים הבבלים לקוח מהבבלים (או אפילו מאשור) והשונה לקוח מהכנענים. גרינץ מציין ''שלמרבה צערם של האדוקים בהשערה זו'', לא רק שבכנען אין סיפורי ראשית הדומים לסיפורי ספר בראשית אלא סיפור על מבול לא היה מעולם בכנען. גרינץ מטפל גם בשאלה של אמונת האבות, כפי שהיא מוצגת בספר בראשית. לאלוקיהם קראו האבות ''א-ל'' (בצירוף תארים שונים: ''א-ל עליון'', ''א-ל עולם'', ''א-ל שדי'', ''א-ל (לחי) ראי'', א-ל בית אל''). גרינץ מראה, כי בספר בראשית נתון לנו פרק גדול בתולדות האמונה האנושית ותיאור האלוהות. בפרקים הראשונים שבספר בראשית אלוקים ''מתהלך עם אדם'', עוזר לו מקרוב, נמלך בעליונים. ואף המלאך הנגלה לבני אדם אינו עדיין, ברוב מקרים, אישיות נבדלת משולחו, אלא כעין האצלה מאלוקים. ועם זאת עדיין מדובר במלאכים, שמזדמנים כאורחים ואוכלים בסעודה (בראשית י''ח; ח, י''ט, ג), מה שלא יתואר כלל, למשל, בתקופת השופטים (שופ' ו', כא;  י''ג, יט-כג). ה' נתגלה בדור ראשון בצורות שונות (במישרין, בחלום, בנבואה), אך יש השגבה מדור לדור. מאברהם ואילך לא ידובר עד על ירידת אלוקים לעין האדם. ליעקב בא אלוקים בחלום, אבל הוא עדיין רואה מלאכים ''פנים אל פנים''. אבל ממשה ואילך הכול משתנה. המלאך נבדל משולחו, וה' עצמו מתגלה על ידי ''הכבוד'', בענן ובלבת אש. גרינץ משווה גם בין מציאות העולה מסיפורי האבות לבין חוקים ומשפטים הידועים ממקומות אחרים, כגון חוקי עמורבי. כך הוא מציין, כי עדיין יש בידי האב תוקף להשוות את צאצאי השפחה לבני הגבירה לעניין ירושה, אם הוא קורא להם ''בנים'' בחייו. עדיין קיים החוק, שאישה נותנת שפחתה לבעלה ''להיבנות'' ממנה, כמקובל בבבל של ימי עמורבי ואחריו. כמו כן, אם אין אחים לייבום, מייבם האב את כלתו (סיפור יהודה ותמר) ולבכור עדיין יש מעמד של גביר על אחיו ועדיין לא מדובר בשני חלקים בנחלה. כמו כן, גרינץ מציין כי בספר בראשית משתקף גם המצב, כפי שהיה נהוג בגבול נהרים, כי אדם, שאין לו בנים, יכול לאמץ לו עבד לשם ירושה, ובסיפור קניית מערת המכפלה על ידי אברהם ניכר סיפור חוק החתי הקדום. אבל גרינץ לא מקבל את כל ההשוואות של חוקרים בין סיפורי ספר בראשית והחוקים העתיקים. כך, הוא דוחה את דעתו של א''א ספייזר, שהשווה את מקרה שרה לחוק בנוזי, כשאדם היה מוכר אחותו או בתו ומציין, כי טענתו של ספייזר ש''שטר נישואין'' בנוזי נקרא במקבילה ''שטר אחות'' אינה מספיקה. גרינץ מתייחס גם לחומר האתנוגראפי בספר בראשית וטוען שהוא שונה מן החומר של ימי הכיבוש וקדום מימי משה ויהושע. רק בתקופה זו עדיין חיים פלשתים בארץ גרר שבנגב, ורק בספר בראשית נזכרים עמים, שארצם נועדה לכיבוש (קיני, קנזי, קדמוני) וחתים יושבים בחברון ובסביבותיה, אבל בימי משה, יהושע וכלב יושבים בחברון אמורים וענקים. לגבי דן, הנזכר בפרק י''ד, שחוקרים טענו שמדובר באנכרוניזם, גרינץ טוען שמדובר במקום שונה מליש ומזהה אותו עם מקום בגבול פרת. הזיהוי מבוסס על הקרי ''דדן'' במקום דן והקרי זה מוכרע ממקומו ''וירדוף עד דן'' ובמקום שמזדמנות שתי אותיות שוות במילים סמוכות כותבים הרבה פעמים רק אחת מהן (''אם מאן אתה'' במקום ''ואם ממאן אתה'', ''בלילה הוא'' במקום ''בלילה ההוא'' וכו'). ולגבי פרק י''ד בספר בראשית, גרינץ טוען גם, כי בפרק זה אנו מוצאים 45 מקומות, ששמותיהם שונים משמותיהם בימי משה. לגבי טענת חוקרים כי הזכרת הפלשתים בספר בראשית היא אנכרוניזם, טען גרינץ, שהיו שני עמים שנקראים בתנ''ך פלשתים ושאין דמיון בין הפלשתים של בראשית לאלו של ספר שופטים (לראשונים יש מלך, לאחרונים יש סרנים, הראשונים ישבו בנגב והאחרונים בחוף הים מעזה וצפונה). גרינץ עוסק בחומר המצרי שבסיפורי יוסף ומסיק כי הסיפורים הקודמים על האבות כבר היו מגובשים בדורות שלפני משה. הוא מזכיר את המדרש, לפיו בני ישראל המשועבדים במצרים היו משתעשעים במגילות על חיי האבות ומשה אמר לפני הקב''ה: ''נטלתי ספר בראשית וקראתי בו וראיתי מעשיהן של דור המבול... ומעשה דור הפלגה... ושל סדומיים...'' (ראו שמות רבה, פרשה ה', כב, כו). לדעתו של גרינץ, הסיפורים האלה היו כתובים, כמו שהיו כתובים במצרים סיפורים על סאנהת או על ח'ופו. גרינץ לא בנה את שיטתו רק על דמיון כזה או אחר בין מה שמסופר על חיי האבות ובין המציאות מהאלף השני לפנה''ס, ואי אפשר להגיד, שאם איזה שהוא חוקר יצליח להוכיח שהשוואה כזאת או אחרת התבררה כלא נכונה, זה ממוטט את שיטתו של גרינץ לגבי קדמותו של ספר בראשית. הרי, לפי גרינץ, כל העולם של סיפורי האבות שונה לגמרי מעולמו של ישראל מאז משה. זה מתבטא בשמות המקומות ואנשים, בפולחן שונה ובחוקים דתיים ומוסריים שונים, ממה שכתוב בספרי תורה אחרים. ריבוי הדעות בעניין מקורות, אופיים וזמנם, מלמד עד כמה חסרים נתונים ברורים כדי להעמיד תיאוריה מבוססת בעניין זה. ברגע שיש כל כך הרבה דעות בחקר המקרא לגבי המקורות והתהוותם של ספרי התורה, מן הראוי לתת לגיטימציה בשיח האקדמי גם לדעתו של פרופ' גרינץ, הסובר שהתורה נכתבה על ידי משה וסיפורי האבות כבר היו מגובשים בדורות לפני משה. ואני חושב, כי החופש האקדמי פשוט מחייב שגם הדעה הזאת תישמע בין כותלי האקדמיה, במיוחד כשהיא נתמכת על ידי הראיות מעולם האקדמיה, כמו אלה, שאותם י''מ גרינץ מביא בספרו.        

חדשות הארץ
חדשות העולם
איכות סביבה
מאמרי דעה
יהדות
העצמה אישית  
שיעורים מומלצים  
מדע וטכנולוגיה
ידיעת הארץ וטיולים
חינוך
תרבות
משפחה
בריאות ואורח חיים
תחבורה
תחביבים
חברה
ספורט
פרסום
המלצות וטיפים
חזור לדף הקודםהדפס כתבהשלח כתבההוסף תגובה לכתבה
שיתוף